התקופה הרומית בארץ ישראל החלה ב-63 לפנה"ס עם פלישת הצבא הרומי לארץ בפיקודו של פומפיוס; תקופה זו נמשכה עד 324 לסה"נ, שנה שמקובל לראותה כתחילת השליטה של האימפריה הביזנטית בא"י. החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש. שטבע בכתביו באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הרודוטוס, לתיאור נחלת הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי שהנהיג מדיניות של קולוניזציה, הלניזציה, נישול תושבים מקומיים והפקעת קרקעות, נתקל בהתנגדות עזה של בני הארץ היהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה. מכל הפרובינקיות הייתה התנגדות היהודים לשלטון הרומי - הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר קשיחות ואכזריות כעבור כ-60 שנה, לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ) פעלו הרומאים לצמצום האוכלוסייה היהודית בארץ, ולפגיעה בלאומיותה המרדנית. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה, ואף שינתה את שם הארץ, בשנת 135 לספירה, מפרובינקיה יודיאה לפרובינקיה סוריה פלשתינה. העם היהודי איבד את חרותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הרומית הסוציו-כלכלית שנכפתה הרסה את מעמד האיכרים היהודי.